תוספות על חולין צ״ה ב:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« תוספות על חולין צ״ה ע״ב:ו׳ תוספות על חולין צ״ה ע״ב:י״א »

1 צפנת פענח על התורה פתח ↗

והאיש משתאה לה וגו׳. בירושלמי ר״ה ספ״א דברה, משום דכ״כ בתוס׳ חולין דף צ״ה ע״ב וברמב״ם בהל׳ ע״ז וע״ש בהשגות ואם גדר נחש למ״ד ב״נ מוזהר על כישוף וזה הוה מספקא לאליעזר איך לעשות וזה תליא אם כ״ג ישנו בגדר השגחה פרטית אז גם הוא מוזהר על כישוף דזה גדר פעולה ע״י הטבע בשינוי ואם לא אז מותר וזה ר״ל מחריש לדעת כו׳ דרכו רק גדר פרט, אך מ״מ אח״כ הכריע דב״נ אין מוזהר על זה ועשה מעשה ע״י נסיון וקדשה כד״ת כי עתה בת י״ד שנה כמ״ש התוס׳ ביבמות דף ס״א ע״ב ע״ש ודף ס״ד, אך מ״מ אח״כ בזמן שסיפר זה להם ולבן מזכיר עליו בגדר ברוך ה׳, ועי׳ בירושלמי ערלה פ״א ברכה, ור״ל דלבן אמר דגם ב״נ הוה גדר השגחה עליונה מעצם העילה לכן הוכרח לומר הדבר בספק שלא ידונו אותו למיתה, ועי׳ בירושלמי פ״א דקדושין דגם מפי עצמו.

1 פסקי תוספות פתח ↗

בני נח מוזהרים על הכשוף. ואליעזר נתן הצמידים אחר שידע מי היתה: ד"ה כאליעזר: ע"ב

1 תועפות ראם פתח ↗

על הירידה. צ"ל עלייה וירידה וכ"ה בנדפס, ובהגמי"י פי"א מהל' ע"ז ה"ה הביא ד' היראים וכ' עליו ואהא דאליעזר לא כתב שום תירוץ עכ"ל ועיין בש"ג ס"פ ד' מיתות שכ' דטעם רבינו ליהונתן עולה תי' גם לאליעזר וכ"כ השם חדש שהי' נותן טעם לדבר מאחר שהיא גומלת חסדים ראוי' ליכנס בביתו של אברהם וניחוש לא הוי אלא דבר בלא טעם והר"ן בדרשותיו דרוש י"ב ביאר ג"כ דברי אליעזר ויהונתן שאין בהם שום נחש אבל עיון שכלי עמוק מאד ובס' לב ארי' לחולין שם כ' דמאליעזר לק"מ דהא דניחוש אסור היינו כשסומך ע"ע מחמת ניחושו אבל אליעזר לא סמך ע"ע בניחושו רק הלך בדרך ה' והתפלל אליו שיעשה חסד עם אדונו אברהם ויזמין לו ב"ז של יצחק כו' וכ"כ הש"ח בשם מהר"ש אלגזי ועיין בד' הכ"מ להרמב"ם שם ובתוס' חולין צ"ה ב' ד"ה כאליעזר.

2 סדר משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך וכו' כאליעזר עבד אברהם וכו'. והראב"ד השיגו וכתב ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זאת, גם התו' בחולין צ"ה ד"ה כאליעזר עבד אברהם הקשו כן, ואני תמה על אדונינו הראב"ד ורבותינו בעלי התו' דהא רבינו לא הזהיר על הניחוש אלא כשסומך עליו דאם יארע לו כך יעשה דבר ואם לא יארע לו כך לא יעשה, אולם אליעזר לא סמך עצמו כלל על הניחוש כמפורש בכתוב אחר שאמרה שתה אדוני וגם לגמליך אשאב וגו', נאמר והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא, הרי עדיין לא ידע בבירור אם הצליח ה' דרכו אע"ג שנשלם הסימן שעשה לו במאמר הנערה אשר תצא לשאוב מים מ"מ נסתפק אם הנערה ההיא מבית אדונו ולכן עדיין לא השתחוה לה' עד אח"כ כששאלה בת מי את ואמרה בת בתואל אנכי אז נודע לו כי הצליח ה' דרכו ונאמר שם ויקד האיש וגו' כי נחני בית אחי אדוני וגו' אבל קודם לזה לא נודע לו כי ה' הצליח דרכו ולא הודה לה' על החסד וא"כ לא סמך אליעזר עצמו על הניחוש ותדע דאם לא היתה מבית אדונו ודאי לא לקח אותה לאשה ליצחק בן אדונו שלא יעבור על שבועת אדונו אברהם, אעפ"י שנתקיים הניחוש אשר עשה לו, ומה שנתן לה הצמידים והנזם טרם ששאל אותה בת מי את לפי דעת התו', היינו עבור טרחתה, וכך נאות לאיש עשיר כאליעזר אשר חנן השם לאדונו בהון ועושר בביתו שיתן לנערה טובת לב ומשכלת בעבור חסדה לטרוח עבורו לשאוב מים לו ולגמליו, אבל לא עשה כן מפני ידיעתו כי היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדונו, והראיי' לזה דכתיב ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב ולא נתן לה מיד כאשר אמרה שתה וגם לגמליך אשאב, כי מתנתו היתה בעבור הטובה שקבל ממנה ועל טוב לבבה כי גמלתהו טוב ברצוא ושוב לשאוב לו ולגמליו ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, עכ"פ מבואר להדיא מן הכתובים דאליעזר לא סמך עצמו על הניחוש ואין בזה איסור אפילו לדעת רבינו, ומה שאמרו בגמרא כל נחש שאינו כנחש אליעזר עבד אברהם וכו' הנה בין כפי אשר בארתי ובין לפי ביאור התו' והר"ן צריכין אנו לומר דהתלמודא לדוגמא בעלמא נקט אליעזר עבד אברהם, תדע דהא לדעת הרבה פוסקים אם אינו מפרש בהניחוש אשר עשה הן ולאו אלא שאומר רק חלק א' משניהן לא נאסור משום ניחוש, והרי אליעזר לא הזכיר רק חלק א' כמבואר בכתוב אלא ודאי לדוגמא בעלמא נקט התלמודא כאליעזר שהוא חילה את פני ה' אלהיו שיעשה לו חסד להזמין לו אשה מבית אחי אדוניו שהיא תאמר שתה וגם לגמליך אשאב ולא יצטרך לשאול לכל אחת ואחת מן היוצאות לשאוב מים בת מי את, ובכל זאת נסתפק אם תפלתו היתה לרצון לפני השם והיא האשה שאמרה לו כן היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדונו, או היא אשה ממשפחה אחרת לא מבית נחור והיא טובת לב ובעלת שכל ואמרה כן מדעת עצמה, עד שאמרה לו בפירוש שהיא בת בתואל, וזה דומה אל האות אשר שאל גדעון מהשם ית' בטל. אמנם מה שהשיב הראב"ד עוד מיונתן בן שאול שהיאך יעשה עבירה זו לנחש, הנה כבר קדמו בקושיא זו התוס' בחולין צ"ה ב' בד"ה וכיונתן בן שאול ותירצוהו, וגם בהגהמ"יי אות ד' הביאו שכתבו וי"ל דלזרז את נערו אמר כן ובלא"ה נמי היה עולה, ואני בעניי אומר דפשטיותן של מקראי קדש בשמואל א' פרשה י"ד מורים כן ולא נביט לדברי מהר"ש לניידא בס' כלי יקר מ"ש שם כי הם דרך דרוש אבל אל זה נביט לפשטיות המקרא כפי מה שפירשם מהר"י אברבנאל ואין מקרא יוצא מידי פשוטו ואף לפי דרושו של בעל כ"י ג"כ דברינו נכונים שהרי לפי מה שפירש על פסוק ז' ויאמר לו נושא כליו עשה כל אשר בלבבך וגו' מבואר שנער נושא כליו הי' מפחד מן הסכנה והי' צריך זירוז שיעשה בלב אמיץ מלחמת ה' לא שיעשה ומורך בלבבו ודרך נשים לו שהרי נאמר שם ויאמר יהונתן ב"ש אל הנער נושא כליו לכה ונעברה אל מצב פלשתים וגו' הרי שאז לא אמר שום ניחוש אלא החליט בדעתו להלחם עם פלשתים הוא ונערו, וכשראה שנערו לא השיבו דבר מפחדו מפני אדוניו ומפחדו מן הפלשתים זירזו אח"כ שנית ועיין בביאור מהר"י אברבנאל ושם נאמר ויאמר יונתן אל הנער נושא כליו לכה ונעברה אל מצב הערלים האלו אולי יעשה ה' לנו כי אין לה' מעצר להושיע וגו' הרי שהי' צריך הנער ההוא זירוז וגם מדברי יונתן הללו שאמר כי אין לה' מעצור וגו' מבואר שבדעתו הי' מוחלט בלי שום ספק שילחם בפלשתים, אך שהרגיש בחולשת בטחון הנער, ואף שהשיבו עשה כל אשר בלבבך נטה לך הנני עמך כלבבך, אבל יהונתן הרגיש בתשובתו שרוחו נשברה שהשיב לו ברוחב דברים ולא השיב לו בקיצור וברוח גבורה הנני ונעברה, אבל אמר לו שרק לכבודו של יהונתן כדי לעשות רצונו הוא מסכן עצמו עמו, וכן תרגום יהונתן הא אנא עמך כרעותך לזה חיזקו ואמצו עוד בדברים ואמר לו הניחוש ההוא והיינו כתירוצם של התוס' ועיין בחידושי הר"ן שם בחולין ובדרשות הר"ן בדרוש י"ב שהאריך הרבה בענינים אלו. איברא מ"ש מרן נראה מדבריו שהניחוש אסור לב"נ דהא אליעזר עבד אברהם ב"נ הי' גם ההגהות כתבו והלא אסור לנחש אפילו לב"נ, ואני אומר דהיינו למ"ד בפרק ד' מיתות דב"נ מוזהר על הכישוף, אבל לפום קושטא ליתא דהא סוגיין דעלמא ז' מצות נצטוו ב"נ ולא ח', וכ"כ רבינו בפרק ט' מהלכות מלכים וכו' עכ"ל הכ"מ. ואחרי העתרת המחילה לפי כבוד קדושתו של מרן לענ"ד נראה שיש למקהי קיוהא בכל דבריו אלו כי מה שהשיב על הגהות הא לך לשון הגהמ"יי וכן פסקו וכו' והקשו התוס', ויהונתן היאך ניחש וגם אליעזר היאך ניחש האמר ר' יוסי בפרק ד' מיתות כל האמור בפ' מכשף ב"נ נהרג עליו וכו', הרי שקושיתו לא היתה אלא על ר' יוסי דלר"י תקשה מהך קרא דאליעזר עבד אברהם וכ"כ התוס' בחולין צ"ה ב' וא"ת ואליעזר היאך ניחש למ"ד בפ' ד' מיתות כל האמור בפ' מכשף ב"נ מוזהר עליו וכו' הרי דגם הם דייקו דתקשה על ר"י דסובר דב"נ מוזהר על הכישוף ממקרא מלא של אליעזר עבד אברהם, ולכך דייקו בלשונו הגהמ"יי וכתבו ויהונתן היאך ניחש וגם אליעזר היאך ניחש ולא כתבו בקיצור ויהונתן ואליעזר היאך ניחשו, אבל לפי האמור הוא ניחא בס"ד דהם שני אופני קושיות דמן יהונתן קשיא אף לדידן דישראל הי' ובודאי מוזהר על הכישוף ומן אליעזר לא קשיא אלא על ר"י דמה יענה להך קרא דאליעזר. ואף גם הראיה שהביא מרן דלית הלכתא כר"י מסוגיין דעלמא דאמרינן ז' מצות נצטוו ב"נ ולא ח' לענ"ד הי' יכול להביא ראי' ברורה יותר לזה דהא ר"י הוא דפליג התם על הת"ק דהת"ק סובר דלא הוזהרו על מעונן ומנחש ואפי' ר' שמעון התם לא פליג אלא במכשף אבל במעונן ומנחש מודה לת"ק וידוע דת"ק ור"י הלכה כת"ק דרבים נינהו וכמ"ש הרי"ף במסכ' שבועות בסוף פרק כל הנשבעין על ר"י ות"ק דהתם ואין לומר דהואיל ור' אלעזר אמר שם אח"כ אף על הכלאים וכו' משמע דמודה לר"י דגם על כל האמור בפרש' ב"נ מוזהר עליו דהיינו מעונן ומנחש ושוב לא הוי ר"י יחיד בדבר זה נגד הת"ק דהא ר' אלעזר מסייע לי', דזה אינו דר"א לא קאי על דברי ר"י אלא הוא קאי על הת"ק דקחשיב ז' מצות ב"נ וקאמר איהו אף על הכלאים מוזהרין, וכמו שאמר שם ר' חנני' בן גמלא אף על הדם והיינו דקאי על הת"ק, וראייתו של מרן היא חלושה ואפשר לדחותה, דהא אפשר לומר דת"ק ור"י בהא פליגי ת"ק סובר דעל מעונן ומנחש הנאמרין בפ' כישוף לא הוזהרו עליהן להיותן באזהרה ממילא אזהרתן זו היא מיתתן, אבל איסורא איכא ואין נהרגין עליהן אבל חייבין מיתה בידי שמים וכמ"ש רבינו בהלכות מלכים פ' י' הלכה ו' לענין הרבעת בהמה והרכבת אילן וכן יתר הדברים דקחשיב רבינו שם הלכה ח' וט' שבכולן איסורא איכא וחייבין עליהן מיתה בידי שמים וא"כ דלמא כל האמור בפ' כישוף ומכללן מעונן ומנחש הוא כאחת מהם ואיסורא איכא וחייבין עליהן מיתה בידי שמים ולא בידי אדם ור"י סובר דאף ע"ז הוזהרו וממילא אזהרתן זו היא מיתתן ונהרגין עליהן, וא"כ שוב אין ראי' מהסוגיין דעלמא דקאמר בכ"מ ז' מצות, דז' מצות שנהרגין עליהן בב"ד אבל שמונה ויותר לא קחשיב דהיינו מעונן ומנחש שעליהן אינן נהרגין בב"ד אלא מיתתן בידי שמים וכמו דלא קחשיב נמי הגמ' כל הנך דקחשיב רבינו בהלכות מלכים פרק י' שאינן אלא במיתה בידי שמים, ובזה יש לגמגם ג"כ על מרן מה שנסתייע ממה שלא כתב רבינו בהלכות מלכים בפ' ט' שהוזהרו על מעונן ומנחש ולא כתב אלא ז' מצות, ולפי האמור אין משם ראי' שבכל הפרק ההוא לא אמר רבינו אלא מאותן מצות שב"נ נהרגין עליהן במיתת ב"ד ולפיכך לא קחשיב שם אלא ז' מצות, ויותר הי' לו למרן להסתייע ממה שרבינו בהלכות מלכים פרק י' לא הביא להך דינא דב"נ אסורין לעונן ולנחש דשם הי' מקומו לחשבו אם הי' רבינו סובר דב"נ אסורין במעונן ומנחש. ומה שאמרנו דאף הת"ק דר"י בסנהדרין שם סובר דאיסורא מיהא איכא לב"נ לעונן ולנחש ולכל האמור בפרש' כישוף רק דאין נהרגין עליהן אבל הא מיהא חייבין מיתה בידי שמים על כך אפשר לתת טעם וראי' על כך, והוא דבסנהדרין שם אמרינן ר"י אומר כל האמור בפ' כישוף ב"נ מוזהר עליו, לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' מעונן ומנחש וגו' ובגלל התועבות האלה ה' אלקיך מוריש אותם מפניך ולא ענש אא"כ הזהיר וכו' וכבר תמה הר"ן בחידושיו שם דהת"ק ואינך תנאי דפליגי על ר"י ולא סבירא להו דב"נ הוזהרו על כל האמור בפ' כישוף מה יענו לראייתו של ר"י שהיא לכאורה ראי' שאין עליה תשובה, ונדחק הר"ן דאינהו סברו דהך בגלל התועבות האלה קאי על מעביר בנו ובתו באש, והדבר דחוק דעל דבר אחד של מעביר בנו ובתו באש לא שייך בגלל התועבות האלה לשון רבים, ומה שרוצה הר"ן להמתיק זה וכתב מוקים לקרא וכו' למעביר בנו ובתו באש וכל אותן שיש בהם משום ע"א וכו' גם זה דוחק שהרי לא נזכר בפסוק שום דבר אחר מה שיש בו משום ע"א, אמנם אם נאמר דאף הת"ק מודה לר"י דב"נ אסורין בכל האמור בפ' כישוף רק דבהא פליגי דהת"ק סובר דאין נהרגין עליהן רק שמיתתן בידי שמים ור"י סובר דהוזהרו עליהן ונהרגין בב"ד וא"כ שוב לא קשיא על הת"ק דהא אף הת"ק מודה דאיסורא קא עבדי ונענשים עליהן בידי שמים ואף שלא נאמ' האזהרה בקרא אבל הוא בקבלה כמו שהוא הרבעת בהמה והרכבת אילן ודומיהם שכתב רבינו בהלכות מלכים פרק י' הלכה ו' שבאה עליהם הקבלה ולמיתה בידי שמים די בזה והרי הך קרא של בגלל וגו' הוא עונש שמים, ובזה הי' מסתלקת ג"כ בס"ד קושית מרן על הראב"ד דמאי קא מקשה מאליעזר עבד אברהם שהרי הי' ב"נ וב"נ אינו מוזהר על מעונן ומנחש אבל לפי האמור מקשה שפיר, דהראב"ד סובר דאף להת"ק דר' יוסי הא מיהא איסורא קעביד הב"נ בכל אותן שנאמ' בפ' כישוף וחייבין עליהם מיתה בידי שמים, וחלילה לאליעזר עבד אברהם לעשות איסור שחייבין עליו מיתה בידי שמים ובי דינא רבה ליתפרע מיניה כך עלתה במחשבה לפני לכאור' להמליץ בעד הראב"ד. ברם אחרי מעט התבוננות הדבר קשה בעיני לאמרו שהראב"ד יהי' יחיד בדבר זה להיות סובר דאף לדידן דקיי"ל כהת"ק דר"י הא מיהא ב"נ אסורין במעונן ובמנחש ובכל מה שהוא אמור בפ' כישוף רק שאין נהרגין עליהן בב"ד, דהא מבואר דרבינו אינו סובר כן מדלא הביא דין זה לקמן בהלכות מלכים בפ' י' שם וכן הגהמ"יי פה אות ד' כמו כן התוס' בחולין צ"ה ב' מדהם הקשו קושיתם על אליעזר רק אליבא דר"י ולפי האמור היו יכולים להקשות קושיתם אפילו אליבא דת"ק דר"י דהא גם לדידיה איסור רבה קעביד גם הר"ן בחידושיו בסנהד' כ"ו ב' בד"ה ר' יוסי אומר וכו' מדהוצרך לדחוק ולכנוס בפרצה דחוקה ולא תירץ כדברינו אלא ודאי דגם הר"ן ס"ל דאליבא דהת"ק דר"י ליכא שום איסור לב"נ לעונן ולנחש, והיאך נאמר שדעת הראב"ד יהי' נגד כל דעת קדושים הללו ולא זו בלבד אלא אף זו דמוכח מהראב"ד גופא דגם הוא אינו סובר דיהי' לדידן איסור לב"נ לעונן ולנחש דאל"כ מה זה שתק רבינו בהלכות מלכים בפרק הנ"ל ולא השיג לרבינו על מה שלא הביא דאסור לב"נ לעונן ולנחש וכל הדברים הנאמרים בפ' כישוף ושאינן נהרגין עליהן אלא הן חייבין מיתה בידי שמים אלא ודאי כדאמרינן דאף הראב"ד מודה לדידן ליכא שום איסור לב"נ לעונן ולכשף ושהוא מותר בכל האמור בפ' כישוף וא"כ לכאורה יפה הקשה מרן על הראב"ד דמאי מותיב על רבינו מאליעזר ולשון הראב"ד אינו מורה שתהי' קושיתו מאליעזר עבד אברהם רק אליבא דר"י וכמו שתירצנו לעיל בס"ד על הגהמ"יי. אבל הן כל אלה עם האדון הכ"מ הסליחה, כי לענ"ד נראה בס"ד דיש להשיב על קושיתו של מרן מה שהקשה על הראב"ד ותמה אני פה קדוש יאמר דבר זה אטו בני ביתו של א"א ע"ה לא היו אלא גרים תושבים וביותר אליעזר שהי' בן משק ביתו ודולה ומשקה מתורת רבו לאחרים והי' ח"ו רק גר תושב וכשם שא"א קיים כל התורה כולה ואפילו ע"ת כך היו כל ב"ב צריכין לנהוג כך, ואף אם אפשר בדקדוקי מצות דקדוקי סופרים לא היו מדקדקים כמו א"א גם מה שהיו עושים מקצתן אפשר מיראה ואף אותן שעבדו את ה' מאהבה לא היתה מאהבה כ"כ אפילו חלק האלף מאהבתו של א"א ע"ה ומי כמוהו אבל בעיקר המצות דאורייתא ודרבנן בודאי היו נזהרים בתכלית האזהרה והשמירה, ותדע לך דאל"כ היאך האמין אברהם לאליעזר עבדו על שבועתו והרי איסור שבועו' שקר אינו מז' מצות ב"נ ולא הוזהרו עליו, אלא ודאי דב"ב כולם היו גרים גמורים נוהגים ככל משפטי התורה וחוקותיה ומשפטיה כאשר למדם א"א ע"ה ומכ"ש באיסור מעונן ומנחש ודומיהם שהיו נוהגים שהוא ענין מתועב לפניו יתברך והסרת הבטחון מאותו ית' ויש להביא ראיות לזה ג"כ מכמה מדרשים אלא שהוא מבואר מעצמו וכ"ש אליעזר עבדו ושפיר הקשה הראב"ד א"ה עיין בדברי הרב משנה למלך פ"י מהלכות מלכים בענין אי' שבועה לב"נ.

8 כאליעזר עבד אברהם - ואם תאמר אליעזר היאך ניחש למ"ד בפ' ארבעה מיתות סנהדרין דף נו: כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו וי"ל דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא ואע"ג דכתיב בראשית כד ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכח כשספר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את:

9 וכיונתן בן שאול - וא"ת היאך ניחש ויש לומר דלזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי נמי היה עולה:

1 גליון הש"ס פתח ↗

תוס' ד"ה כאליעזר כו' וא"ת. עי' ברד"ק שמואל א' י"ד ט' בארוכה:

1 מזרחי פתח ↗

ולשון הוכחת ביררת. לא מלשון הוכחה. וא"ת למ"ד בפ"ד מיתות כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו היאך ניחש כבר הקשו התוספות בפרק גיד הנשה על זה ותרצו דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידין עד שהגידה לו בת מי היא ואף על גב דכתיב ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכח נמי מספורו של אליעזר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את ואחר כך ואשים הנזם על אפה ואף לפרש"י שפירש ויאמר בת מי את שאחר שנתן לה שאלה לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם כיון שהיה בטוח בזכותו של אברהם הרי הוא כאלו שאל מתחלה ולא סמך על הנחוש. אך קשה דבפ"ק דתענית ובבראשית רבה אמרו ד' שאלו שלא כהוגן אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש וכלב בן יפונה ויפתח הגלעדי אליעזר דכתיב והיה הנערה אשר אומר אליה וגומר יכול אפילו חגרת או סומא נזדמנה לו רבקה הא אם היתה חגרת או סומא לא היה שואל ולא נותן אבל לגרסת הבראשית רבה שאמרו אילו אמה יצאת והשקתהו היה משיאה לבן אדוניו אתמהא ואתיא שפיר דאמר מילתא דאינה נראת לעינים היא. ושמא י"ל דבחגר' ההולכ' על ידי רגל של עץ ובסומא שעיניה פקוחות ואינה רואה מחמת חולי הוא דקאמ' שאין זה נראה לעינים. והא דלא קאמרי יכול ממזרת או שפחה כדקאמרי בשאול וכלב כבר תרצו התוספו' בתעניו' לפי שעדיין לא ניתנה תורה ולא היה היה אז פסול ממזרת ושפחות:

1 סדר משנה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

2 גור אריה על ויקרא פתח ↗

כגון אלו המנחשים וכו'. ואם תאמר, ואליעזר עבד אברהם היאך ניחש, וכן יונתן בן שאול, ותרצו התוספות בחולין פרק גיד הנשה חולין צה ע"ב דאליעזר עבד אברהם לא נתן הנזמים אלא אחר ששאל לה "בת מי את" בראשית כד, כג, ויונתן בן שאול בלאו הכי נמי היה עולה, ולזרז את נערו עשה זה. ועיין למעלה בפרשת חיי שרה. ועוד יש לתרץ, דאליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול בדבר מצוה היו עוסקים; אליעזר עבד אברהם להשתדל זיווג נאה ליצחק, ויונתן בן שאול להציל את ישראל, ומאחר שהיו עוסקים במצוה, אם כן היה דעתם להקב"ה, וכאילו אמרו בפירוש שהקב"ה יראה להם הדרך לבא לקיים המצוה, ובזה הניחוש יהיה מראה להם. ולפיכך לא שייך בזה ניחוש, כי הניחוש אינו שייך רק אם מנחש אם יארע לי כך וכך – כך וכך אעשה, וזהו במילי דעלמא. אבל במידי דשמיא, הוא תולה בהקב"ה, אם יארע לי כך וכך אז אדע לקיים המצוה, וכיון דמילי דשמיא, הנה זה הוא מאת ה', ובזה לא שייך ניחוש, שהרי הקב"ה הוא נותן לו סימן. אמנם נראה, דמכל מקום צריך שיהיה טעם לזה, כמו שאמר אליעזר שיראה שהיא גומלת חסדים רש"י בראשית כד, יד, ויונתן בן שאול שנראה שהם חלשים, אבל בלא טעם הוא ניחוש, שכל מעשה השם – במנהגו של עולם, לא על ידי דברים שאינם במנהגו של עולם, כי אותם הם מכלל ניחוש:

« תוספות על חולין צ״ה ע״ב:ו׳ תוספות על חולין צ״ה ע״ב:י״א »